
חוברת “פסח אופטימי” שלי 20.3.24
חוברת חדשה לאביב מלא תקווה

“לקראת סוף שנות העשרה שלי, התפייסתי עם הטורקיות” אומר רועי ירושלמי, עתונאי אוכל (“גלובס” ובעל אתר “רקס” וגם בשלן מעולה וחבר שלי, שמעביר סדנאות פרקטיות והרצאות תיאורטיות על היסטוריית האוכל. זה קורה במהלך סדנת הממולאים שהוא מעביר, המבוססת על המורשת המשפחתית שלו. “השורשים שלי טורקיים וישראליים. נולדתי בכלל בפריז וההורים התגלגלו לישראל. המשפחה של אמא שלי והיא עצמה דיברה איתי בטורקית כילד. למזלי עניתי. כך יצא שאני מדבר טורקית עד היום”. הוא מלמד בהקפדה איך למלא כרוב מהים השחור, ומספר “אחרי שאמרו לי יום אחד כששמעו אותי מדבר עם אמא שלי לחזור לאיסטנבולבול – החלטתי לנתק את הקישור הזה מעצמי ולא להיות יותר טורקי. התביישתי באמא שלי ובטורקית שלה. היו שנים שסירבתי לנסוע אתם לבית הקיץ של סבא שלי באיי הנסיכים שבאיסטנבול . אפילו סיפרתי לחברים בצופים שהשפה שאמא שלי הברונטית, שהחזות המזרח תיכונית בעיני ממנה והלאה – מדברת איתי היא פינית”. היום הכל אחרת. הוא מדבר על שורשי הבישול שלו, גאה בהם ומלמד אותם: “נוצר אצלי עניין באוכל של איסטנבול בכלל ושל האוכל היהודי-ספרדי מהעיר בכלל. חלק מהפיוס שלי התבטא גם בהתעמקות באוכל שראיתי שסבתא רבה שלי – היחידה במשפחה שלי שממש בישלה – הייתה מכינה בבית הקיץ. היא נפטרה צלולה ב-2006 בגיל 97 כך שהיו לנו יחסית הרבה שנים יחד של אוכל ושיחות”. בסדנה, חוץ מלבשל, תשמעו על השפעות המטבח של יהדות ספרד על המטבח הטורקי של ימינו ועל האוכל הישראלי (מלבי ישראלי למשל הוא מאכל יהודי-טורקי) ועל ההשפעה המתמשכת של ספרד על המטבח היהודי מלכתחילה – ועל איך כל זה התגלגל למזרח הים התיכון. ולמה ממולאים? “הכי הרבה אני אוהב ממולאים. זו אובססיה אישית, תרפיה בעיסוק וגאווה באירוח ואני מכין סיר כל שבוע, לפעמים שניים. אין דבר כזה מכונה שמכינה ממולאים. כל ממולא – אפילו העלי גפן שבסופר – מגולגלים ביד. ובממולאים יש חלק מהנשמה של מי שמכינים אותם”
סדנאות ממולאים של רועי ירושלמי – הדגמת בישול כולל כולל שיח תרבותי, לפרטים: roy@rex.co.il
מתכון מהסדנה
דולמה – פלפלים ועגבניות ממולאים (טומטיקאס ופיפירושקאס) של רועי ירושלמי
סיר ממולאים עם מתיקות עדינה שנאמנה לטעמים המעודנים של המטבח היהודי-ספרדי של יוצאי איסטנבול. “הייתי מגיע בצהריי קיץ לדירה של סבתא רבתא באי בויוקאדה, או בחורף לביתם באיסטנבול – ומקבל טומטיקאס ופיפירושקאס, עגבניות ופלפלים ממולאים כמו שקוראים להם בלדינו”. המתכון הוא טוויסט על שני מתכונים נפרדים שלה: רוטב האברמילה (שזיפים בלדינו) שהייתה מכינה משזיפי בוסר ירוקים, עם הממולאים שלה שהיו מתבשלים רק בשמן זית וקצת סוכר. מה עושים עכשיו, כשאין שזיפים? רועי מחליף אותם – לפעמים בסוכר, לפעמים במייפל, לפעמים ריבה (כמו במתכון שלפניכם) ולכולם הוא מצוות קוניאק או פורט שמעניקים טעם מתקתק ומורכבות (אבל בעונה, כשהם זמינים – השזיפים הכי טעימים, אל תשכחו לנסות). להכנה בוחרים פלפלים ירוקים-בהירים, קטנים, כמה שיותר “קובייתיים” ובגובה אחיד (אם צריך, אפשר לקצר בסנטימטר לפני שלב המילוי, משפת החלק התחתון), עגבניות: קשות , רצוי אלו האליפטיות. אם רוצים, אפשר גם למלא קישואים, אותם קולפים לאורך – פס כן, פס אורכי לא, או מקלפים לגמרי ומגרדים קצת במזלג. לבישול מכינים סיר רחב עם מכסה, שניתן להכניס לתנור (רצוי סוטז’):
המרכיבים (4 מנות)
לרוטב:
2 כפות ריבת שזיפים או שזיפים טריים קצוצים גס אם מוצאים, או בעונתם
1/3-1/2 כוס שמן זית עדין
2 כפות ברנדי או קוניאק
2 כפות סוכר (ראו הערת סוכר קודמת)
לירקות:
4 פלפלים ירוקים בהירים קטנים, כדאי מרובעים
4-5 עגבניות
אפשרות: 4 קישואים (אם מוסיפים – מורידים את כמות הפלפלים במתכון ל-3)
למלית:
300 גרם בשר בקר, טחון פעמיים – רצוי מנתח שמן
1 ביצה קטנה ( מוסיפה אווריריות לתערובת. מי שאוהב מרקם דחוס יכול לוותר)
2 כפות גדושות פירורי לחם או כף גדושה בורגול דק
2 כפיות שמן
1 כפית סוכר (זה ממש מעט. לא לפחד)
מלח ופלפל שחור – בנדיבות, יותר ממה שנראה שצריך
1/8- 1/4 כוס אורז עגול, לא-שטוף (לגבי הכמות – עדיף פחות מאשר יותר) יש בארץ מותגים איטלקים ואוסטרלים וגם לחברת סוגת יש אחד טוב
ההכנה:
1. הרוטב: שמים בסיר את הריבה (או השזיפים הקצוצים), יוצקים את השמן ואת הברנדי או קוניאק, מוסיפים את הסוכר, מערבבים ומבשלים 12 דקות על להבה בינונית-נמוכה תוך ערבוב תכוף וגירוד התחתית מהמשקעים.
2. הכנת הירקות: מסירים את חלקן העליון של העגבניות שישמש כמכסה. מרוקנים את תוכנן בכפית – את התוכן מעבירים לסיר שבו כבר מתבשל הרוטב. חותכים את קצות הקישואים ומרוקנים מתוכן – קוצצים ושמים גם את תוכנו ברוטב. מסירים את ראשי הפלפלים שגם הם ישמשו כמכסה, מוציאים בסכין ירקות או כפית את הליבה, את העורקים הלבנים ואת הגרעינים ונפטרים מהם
3. המלית: מערבבים את כל מרכיביה בידיים רטובות. ממלאים את הירקות עד לשלושה רבעי מנפחם
4. הבישול: מוסיפים לרוטב המתבשל חצי כוס מים, מערבבים ומביאים לרתיחה. מסדרים את הממולאים בסיר בצפיפות. מכסים במכסי העגבניות והקישואים. מכסים במים עד גובה מכסי הירקות, מכסים ומבשלים על להבה בינונית 35 דקות.
5. מחממים את התנור לחום גבוה (200 מעלות) ולמצב טורבו אם יש
6. מעבירים את הסיר החם, ללא כיסוי, לתנור ל-8-10 דקות של צלייה, עד שראשי הירקות מזהיבים עמוקות. מוציאים בזהירות , מכסים ומניחים לטעמים להתגבש 15-20 דקות בטמפרטורת החדר (או משאירים מכוסה בתנור הכבוי למשך שעתיים-שלוש או עד להגשה). מגישים.
תכירו בבקשה, הספר החדש שלי ❤️
“מה שנטע אוהבת” הוא רומן, שהוא קומדיה רומנטית (עם מתכונים. הייתי חייבת).
זאת הכריכה, וזה מה שמופיע על גב הספר:
“קומדיה רומנטית מתוקה־מלוחה על אישה אחת שמחפשת אהבה, שני גברים שבטוחים שהם כבר מצאו אותה והרבה מתכונים שעושים מצב רוח טוב.
לנטע כהן יש שני ילדים מקסימים בהורות משותפת, תוכנית רדיו לילית שבה היא מלחששת מתכונים ומראיינת בשלנים וחיים משועשעים ונעימים, עד שהיא נשלחת ללקט מתכונים ברחבי ישראל בטנדר ירוק וגדול. פגישה מקרית על אם הדרך מכניסה לחייה בסערה את רז המסתורי, בדיוק כשאודי, האקס שלה, מחליט לשוב ולהפציע בעולמה. כל אחד מהגברים האלה מגלם הבטחה שנדמה שאסור לוותר עליה וכל אחד מהם גם בלתי־מושג באותה המידה. בין החלטה להתלבטות, בין התאהבות להתפכחות, חייה של נטע מתהפכים לבלי הכר: כל מה שהיה נדמה לה שמתקדם יפה, תקוע; ומה שחשבה שכבר לעולם לא יקרה – נוחת עליה בהפתעה. ואם כל זה לא מספיק, הרי שהקריירה הטלוויזיונית שעליה חלמה מוטלת פתאום בספק גדול.
אבל גם ברגעים הכי פגיעים בחייה נטע מבשלת או אופה משהו. עוגות לימון וחמאה רכות שאפשר לשקוע לתוכן, פסטה מסחררת מדרום איטליה או מרק נודלס אסיאתי, תפוחי אדמה שמטגנים פעמיים, פירורים של עוגת תותים וקצפת על המיטה – כל אלה נדמים כמו רעיון טוב כשלבה של נטע מאיים להישבר והכול מסביב קורס”
הספר נמכר בכל חנויות הספרים
ובאתר עברית: https://www.e-vrit.co.il/%D7%9E%D7%94_%D7%A9%D7%A0%D7%98%D7…
אפשר לקנות אותו באתר הוצאת ידיעות ספרים, בקישור הזה:
https://www.ybook.co.il/…/%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%A0%D7%98%D…
לפני ארבעה קייצים היינו למשך שבוע אחד בבית ששכרנו בטוסקנה. זה היה בכפר קטן, לא רחוק מהעיר לוקה, עם שדות פרושים ירוקים וטירות על גבעות ועצים שנופלים מהם פירות כבדים ומתוקים. לבית, מהמאה ה-ה-16 ותכלס לא באמת עבר עבר שיפוץ מאז, היה מטבח עם נוף החוצה, למרחבים הירוקים.
בכל מקרה, הדבר הראשון שאני עושה כשאני מגיעה לבית שכור בחופשה, שהייתה הפעם גם עם חברים מבשלים, שזה כל הכיף, הוא להעמיד סיר של מרק על הכיריים, ואז סיר גדול עם פסטה ברוטב לבן. שיהיה.
ספגטי ברוטב לבן:
הדבר השני שאני עושה, זה ללכת לסופר ולשוק ולקנות אוכל.
היה אוגוסט, והיו בשוק המון שזיפים. לקחתי אותם הביתה. אחר הצהריים, הכנתי מהם עוגה הפוכה. בלי מערבל, כלום ערבובים. מוכנה בקלות ויפה כמו השקיעה בטוסקנה.
בבית בטוסקנה אכלנו אותה עם גבינת מסקרפונה מהמכולת ליד הבית. בבית בישראל אנחנו אוכלים אותה עם קצפת או שמנת חמוצה ליד.
המרכיבים (תבנית מתפרקת בקוטר 24 ס”מ)
לשזיפים:
8 שזיפים (אפשר שזיפים אדומים,אפשר צהובים, אפשר כחולים, אפשר לערבב הכל)מגולענים וחתוכים לשמיניות
2 כפות סוכר
אין שני דברים יותר טובים בחיים – אומר ציטוט פופולרי בפינטרסט – מאשר למצוא אהבת אמת, ועגבנייה שגידלת בעצמך. זה נכון. שניהם. בחודשים האחרונים גידלנו עגבניות ואכן, זה מעלה דרגות אושר, בחיים לגדל משהו, כל דבר כמעט. אבל לגדל עגבניות, איכשהו, אפילו עוד יותר. כל מי שעדכנתי אותו בעניינן הביע שמחה. יכול להיות ששלחתי לחברים די הרבה צילומים של עגבניות בשלבי… המ… ינקות שונים שלהן… וגם למשפחה שלי, אולי גם לקבוצות וואטסאפ שונות שאני איכשהו קשורה אליהן, שחוו מעקב עגבניות לאחרונה ואני אומרת לכם: זה עורר בהם שמחה. באמת, בלי ציניות.
איזה כיף, כמה משמח, אומר כל מי שראה את העגבניות שלנו, וקוטף לו אחת או כמה מהשיחים הצפופים, שברגע אחד ביולי כיסו פתאום הערוגה שלנו, ואז אחרי הפריחה, בהתפרצות עליזה של אדום, צהוב ירוק כתום וורוד, בגדלים שונים.
פרויקט עגבניה היה פרויקט משותף של הבן שלי ושלי, וזה היה כיף בעיקר כי עשינו את זה ביחד, זרענו ביחד בסוף החורף – זרעים של עגבניות שקנינו במשתלה, וגם עגבניות ממש, וגם זרעים שייבשנו מעגבניות שקנינו – חותכים עגבניה בשלה, מוציאים את הגרעינים ומניחים במסננת. שוטפים את העגבניה, ומפזרים על נייר סופג לייבוש – וגם זרעים שהשרנו במים משך כמה שעות, בקיצור – ערבוב של כל מיני זנים, סוגים וגדלים, כולל עגבניות שרי ורודות שקניתי בחורף ושתלנו את גרעיניהן והן הגיחו מהקרקע, למרבה הפליאה, בשתילים שהניבו עגבניות עדינות בצבע וורוד עתיק.
אז זרענו, וחיכינו, ועקבנו. ויום אחד הן נבטו, ואז הוציאו ענפים גדולים ועלים, וטיפחנו אותן, ואז הגיעה הפריחה, ולאט לאט הופיעו עוברי עגבניות זעירים, ועקבנו אחרי כל אחד קטן כזה שהתחילה להתפתח, וראינו אותן גדלות ואז מבשילות בכמה צבעים לאיטן… והקטיף, החלוקה, הגאווה, הטעם… אמרתי כבר, שזה היה פשוט כיף?
עגבניות הן סתגלניות והן גם שתלטניות מאד. וצריך להשקות אותן, מלא, לאורך כל הדרך )בהתחלה פעם – פעמיים בשבוע, וככל שהתחמם הן היו צריכות יותר מים) ולעשב את האדמה סביבן, ולדשן קבוע (העשרנו את הקרקע בקומפוסט) יש להן שורשים רבים וארוכים שדורשים מקום, אנחנו נתנו להן להשתלט כאמור על אדנית גדולה, אבל אפשר לגדל עגבניות גם בעציצים גדולים ובמכלים, במרפסת, בסלון, אם יש לכם שמש. ויש לכם שמש. זה ישראל פה, אז גם נתנו להם מלא שמש.
זרענו במרץ, הן נבטו במאי וביוני כבר היה לנו מיני שדה, ואז הייתה פריחה, ועגבניות של ממש – ביולי. הן יצאו בדרגות מתיקות וטעימות שונות. חלק יצאו מדהימות, מתוקות באופן לא מוגזם כזה, כמו עגבניות של פעם, שנזכרתי בטעמן עם הביס הראשון. חלק יצאו רק בסדר. סתמיות. אפילו שהם היו יפות, וכמה היו קצת משעממות, אבל עדיין, היה משהו כל כך מרגש בלאכול עגבנייה חמה כזאת מהשמש, ישר מהאדמה. זה בהחלט מילא אותנו אושר.
החיים עמוסים ומורכבים, נכון? נכון. אז אני אומרת. תשתלו עגבניות ותגדלו אותן. כי זה דווקא קל. וזה ישמח אתכם מאד.
בקיץ הכנתי מהן לעיתים קרובות טארט סלט: טארט גבינות עדין, מבצק פריך ובתוכו גבינה אפויה רכה עם קצת עוקץ של פרמזן ושל גבינת פטה, ועליו סלט עגבניות- וזה קורה ביחד, במנה אחת. וזה נראה, למרבה השמחה, כמו ערוגת הגינה, וזה טעים והגיוני ביחד, כשחושבים על זה.
טארט סלט (תבנית מתפרקת, אפשר עם שוליים מסולסלים, בקוטר 26 ס”מ):
1.הבצק: שמים בקערה כוס וחצי קמח, 120 גרם חמאה קרה, חצי כפית סוכר ושמינית כפית מלח מלח ומעבדים בקצות האצבעות רק עד שנוצרים פירורים. מוסיפים 1 חלמון חלמון וכף מים קרים מים ומעבדים 2-3 דקות, רק עד שהבצק מתגבש קצת, אבל לא יותר, כי עיבוד יתר של הבצק ייפגע בפריכות הסופית של הבצק. עוטפים את הבצק בניילון נצמד ומאחסנים במקרר שעה לפחות (עד לילה)
ובחורף, כלומר עכשיו, אני מכינה מהן מרקי עגבניות.
כמו הרבה תבשילי דגל, גם מרק הבית שלנו הוא סך של הרבה השראות שאספתי בחיים: בין הדרך שבה סבתא שלי הייתה מכינה לנו מרק עגבניותלבין מרק העגבניות בפפריקה שאכלתי בטיול למצרים, וזכה לסחיטה של ליים ירוק לתוכו לפני ההגשה, לבין העובדה שבדרום איטליה, במסעדה קטנה, נכנסתי למטבח וראיתי שהשף מכניס לסיר עם נוזל מבעבע עגבניות שלמות, שעליהן תלוי עדיין הגבעול הירוק, בלי ל הסיר אותו – לא תאמינו איזה טעם רענן וחד הגבעול הזה מוסיף למרק.