ספטמבר

1

סופר־על

21 בספטמבר, יום רביעי, 19:39, תל אביב

הרמת הכוסית לכבוד השנה החדשה נערכה על גג תחנת הרדיו, מול השקיעה. עמדתי שם, כמו תמיד באירועי עבודה רבי־משתתפים – לבושה יפה יחסית, נעולת עקבים ובתחושת בדידות פנימית קלה – ליד ערימת קאפקייקס ממותגים בסמל של 222 אף־אם, הרדיו של ישראל.

הסמל בצבעי אדום־תכלת הוטבע על הקאפקייקס בבצק סוכר צבעוני, והערימה כולה ניצבה לצד מגדל גביעי קאווה שכלל הנוכחים – מפיקים, עורכות, טכנאים, שדרנים ושדרניות, מזכירים ומנהלות, אלה שהם כוכבים גדולים ברדיו ואלה שהצליחו לעשות את זה גם בטלוויזיה – ימהרו להטביע בהם את יגונם בתום נאומי השנה החדשה של הבוסים.

קלטתי את עופר אלוש נכנס למתחם. אלוש הוא מנהל התוכניות בערוץ הטלוויזיה של תאגיד התקשורת שאליו שייכת גם תחנת הרדיו, ובו בזמן הוא גם יד ימינה של הבעלים של הקבוצה כולה, רָנָה ריינהרט. כשרנה לא יכולה להגיע לברך את העובדים בהרמת כוסית לחג, היא שולחת את אלוש במקומה. עוד מעט הוא יישא דברים על הבמה המוגבהת, גבו אל הים, לפני שהמנכ”לית הישירה שלנו, דפנה, תעלה לברך אותנו.

הוא התקרב אלי. חייכתי אליו. הוא חייך בחזרה, אבל משהו בשפת הגוף שלו בישר לי רעות, ברמה שגרמה לי לרצות להדליק סיגריה. זה לא היה חדש, החיבור שלי בין אלוש למצוקה קיומית. בחודשים האחרונים כל מפגש איתו הכניס אותי ללחץ.

פגישתנו האחרונה התרחשה לפני כשבועיים במשרדו, משני עבריו של שולחן מהגוני גדול. הוא ישב מצדו האחד על כיסא מנהלים מגביה ונראה חשוב. אני ישבתי מהצד השני, משתדלת להיראות קולית, ובתוך הבטן שלי – דבורים מזמזמות בהיסטריה. לידי ישבו רינה לב־ארי ויואב יוגב מחברת ההפקות ליצ’י. יחד הצגנו בהתרגשות את התקדמות ההפקה של “מאמא שף”, ריאליטי הבישול החדש על המסך שלכם, בסתיו הקרוב.

ב”מאמא שף” המתמודדים מבשלים מנות מהעבר שלהם, אוכל שאמא בישלה להם בילדותם והם מנסים לשחזר. אתם כבר יכולים לראות איזה פוטנציאל יש כאן לתחקירי עומק על אוכל ישראלי לדורותיו, ויותר מזה – לזיכרונות סוחטי דמעות אצל המתמודדים והקהל בבית. לפני חצי שנה, כשקיבלו אור ירוק מהערוץ להתקדם עם הפורמט שפיתחו, פנו אלי רינה ויואב כדי לבדוק אם אוכל לערוך את התוכנית. ברגע נדיר של אומץ – הביטחון העצמי שלי לא בַּשמים, והקריירה שלי בכלל ברדיו – הצעתי להם שלצד השפים השופטים תהיה לתוכנית גם מגישה שאינה שפית אלא מומחית לאוכל, שתחלוק עם הצופים ידע היסטורי ותרבותי בענייני מזון בזמן שהמתחרים מבשלים והשפים שופטים אותם. כששמעתי את עצמי גם מבקשת מהם להיבחן לתפקיד, לא האמנתי.

הם הופתעו, אבל נתנו לי צ’אנס, למרות שאני “מתחבאת שנים מאחורי מיקרופון והקהל לא מכיר בכלל את הפנים שלך” ולמרות שבאמצע האודישן הראשון שעשיתי, המפיקה הראשית של התוכנית שכחה לסגור לי את האוזנייה ושמעתי אותה אומרת בקונטרול, “ההנחיה שלה זה כמו להסתכל על תאונה. מחריד, אבל את לא יכולה להזיז מזה את המבט,” וכולם צחקו ואני רציתי למות. אבל לא ויתרתי. איכשהו, כעבור שלושה חודשים וחמישה אודישנים נוספים שאליהם התכוננתי כמו משוגעת, הייתי… בסדר. מועמדת סבירה להנחות את “מאמא שף”. בשלושת החודשים האלה נשמתי את התוכנית בוקר, צהריים, ערב ולילה. ניהלתי את התחקיר המקיף שנעשה לה, הכרתי לעומק את המתמודדים לעתיד, אכלתי כמויות בלתי־סבירות של עראייס וכתבתי תסריטים וקטעי קישור לשופטים ולמגישה. לעצמי. לתפקיד שעליו חלמתי.

רציתי את התפקיד הזה. יותר מדי, אני חוששת. כמעט עד חִרפוּן מערפל חוש שיפוט. במהלך החודשים האלה הייתי צמודה לטלפון, בודקת אם הגיעו שיחה, הודעה או רמז לגבי זהות המנחה הנבחרת של התוכנית (היו עוד כמה מתמודדות. כולן נשים. רובן מנוסות ממני בטלוויזיה. אבל רק אחת מהן, מירב בן־אוריה, קולגה בעלת מדור אוכל מוערך בעיתון, השתוותה לי בידע על עולם האוכל. והיא היתה מתחרה ראויה. כיבדנו זו את זו. כשנפגשנו באודישנים לחצנו ידיים כמו בסרטים. את שאר המתמודדות לא הכרתי אישית, אבל היה נדמה לי שכולן מגישות טלוויזיה מוצלחות ממני). אי־הוודאות הרגה אותי. מרוטת עצבים, נהגתי לרענן ללא הרף – למרבה המבוכה – אתרים שעוסקים במינויים בברנז’ה, לברר אם במקרה הודלפה איזו ידיעה בעניין. כך שאותו מפגש ביני לבין אלוש במשרד הערוץ סיכם כמה חודשים מלחיצים, ובסופו הגיעה הקלה כאשר לחץ את ידי בחמימות מסוימת ואמר: “אני שמח ש… אולי תהיי איתנו. נחליט ונעדכן לקראת החג.” בפגישה אפילו דובר כבר על שכר, שהיה גבוה יחסית. בעיקר בשבילי.

19:42
שלא מאחורי שולחן המהגוני, אלוש דווקא נראה קטן כשהתקרב אלי ואמר, “שנה טובה. איזה קטע שאנחנו נפגשים, התקשרנו קודם לרינה וליואב ובדיוק עמדתי להתקשר גם אלייך. רציתי להגיד לך ש…”

הכול בסדר, חשבתי, זהו. זה קורה. אני עושה את זה בטלוויזיה. ואני אשרוד את השנה הזאת מבחינה כלכלית. יהיה בסדר.

“שמה?” שאלתי בתקווה.

“שעוד אין החלטה בעניין המגישה. אנחנו מתלבטים,” אמר אלוש.

עדיין מתלבטים. משהו נשבר בתוכי. מה הסיכוי שלי? אני עוד במשחק? האם מירב בן־אוריה תנצח? במקרה זה ההשפלה לא תהיה מוחצת, הודיתי ביני לביני. אבל מה אם, כטענת ההשערות העדכניות באתרים שאני מרפרשת, תיבחר דווקא אור בנבנישתי, הדוגמנית היפהפייה שגם עושה דוקטורט במשפטים בעודה מנחה תוכניות טלוויזיה בפריים טיים על ימין ועל שמאל, וחביבה במיוחד על אנשי הערוץ?

“עדיין מתלבטים… לגבַּי?” נפלט לי. זה לא מתאים לי. בעיקרון יש לי פאסון. אבל פתאום נותרתי חסרת הגנות. וכבר בעבע בי זעם: הייתי חלק מההפקה הזאת מההתחלה! כתבתי את כל התסריטים לתוכנית! עם השף של המדינה, שמקומו בתוכנית הובטח מהיום הראשון, דיברתי על סביצ’ה שלוש שעות ביום! עם ריטה, שפית קולית בשנות השישים לחייה שכל כך שמחתי שהיא בפנים, העליתי זיכרונות מבית סבתא מול מתמודדים פוטנציאליים נרגשים שהביאו לאודישן ממולאים עם טוויסט. מה זאת אומרת לא בטוח שזאת אני?

עכשיו כבר רציתי לעשן כמה סיגריות במקביל. הוא המשיך ואמר עוד משהו. שמעתי אותו מבעד לערפל כבד. תוכל בבקשה לחזור?

“כן. זה ממש לא בטוח. את יודעת שבצפיות אהבו אותך, יחסית. היה סך הכול חיובי. אבל יש עוד מתחרות, נטע. לא הייתי מעלה ציפיות יותר מדי. עדיין חסר לך משהו באינטונציות של דיבור למצלמה, את כאילו מאבדת שם את הרהיטות שלך.”

אוי, זה כבר דקר.

“ואנחנו לא בטוחים שנרצה ללכת על מישהי חסרת ניסיון.”

על זה לא היה לי מה לומר. השתרר בינינו שקט סמיך. זה כנראה היה הזמן ללחוץ. נניח: אלוש, תן לי עוד הזדמנות, בחייך! לא יצא לי. ניסיתי לשלוף מעצמי איזו ברקודה פנימית חסרת אלוהים שלא רואה בעיניים, שתמיד קיוויתי שאולי מסתתרת איפשהו. אבל אין. היא לא קיימת.

זהו, חשבתי. סוף לסיפור. זה כבר לא יקרה. אני כבר לא אדבר עם הצופים בבית על קיצור תולדות הסביח בעידן המודרני. לא נעביר רשמים על קציצות דגים: כוסברה – כן או לא, ומתי. המחשבה על כמויות הקבאב ברוטב עגבניות המכוסה בצק שתכין סבתא אחת עם יד מדהימה לתיבול מכפר קטן בגליל וכבר לא ייאכל על ידִי החורף, העבירה בי גל של עצב. כל הפיסטוקים הגלמודים האלה מסביב למנה שלה. שיט.

“תודה,” חילצתי מעצמי איכשהו. “זה בסדר, עופר. אני… אחכה?”

“אוקיי,” הוא פלט, עיניו כבר נדדו למקומות אחרים, לאנשים אחרים. “נדבר.” והוא הסתובב והלך למלא את תפקידו הכפול בנשיאת נאום חג לעובדי התחנה, שיכלול את האמירה הקבועה שהארגון הזה הוא הבית והמשפחה שלנו, והתנצלות לא רשמית על קיצוץ עשרה אחוזים מהשכר של כולם, כולל שלי, במהלך השנה הבאה.

ממש התחשק לי לבכות, אבל עצרתי בעצמי. אין סיכוי שאמרר בבכי בסביבת העבודה שלי. אז רק עמדתי שם ליד הקאפקייקס, עכשיו כבר ברגשי בדידות קשים, וחשבתי: זהו. נכשלתי. ומה אני עושה עכשיו עם כסף. וכרגיל במקרים כאלה, גם שאני לא שווה כלום. זה קורה לפעמים. את נכשלת במשהו, דבר אחד מני רבים שאת עושה, ומרגישה שאין לך ערך בשום תחום אחר. זה הפך לי את הבטן. זה והמחסור העתידי בכסף.

אז אכלתי קאפקייק. בעיקר את החלק שמתחת לציפוי הבוהק. הוא היה חמאתי במידה סבירה, אבל שטוח. הוא שעמם אותי קצת. וכשגררתי משם את העקבים שלי החוצה, הרגשתי מרוקנת. מפסידנית. בודדה. היתה לי בחילה. נסעתי הביתה.

20:35, הדירה שלי, תל אביב
אני גרה ברחוב קטן שיוצא מרחוב ויצמן, בבניין מלבני שעדיין לא עבר תמ”א ואפשר לומר שיש לו איזה חן מפעם. כבר שתים־עשרה שנה שאני באותה הדירה, שישים וחמישה מטרים של מרצפות שומשום צהובות ועץ תות לבן כְּבד ענפים שנכנס קצת מחלון המטבח הגדול, שבאופן לא מפתיע מהווה את לב הבית שלי. פעם, נדמה שזה היה בגלגול קודם, שכרנו אותה בשניים. נותרתי מאז השוכרת הבלעדית. אני חיה באופן מתמיד תחת החשש שלא יהיה לי מספיק כסף לשכר הדירה בשנה הבאה, או שהבעלים, זוג שפרש לאחרונה מצה”ל, יחליטו למכור. לא יהיה לי מספיק כסף לקנות אותה.
עליתי לדירה שבקומה השנייה, נכנסתי ושחררתי את הבייביסיטר. הילדים כבר ישנו עמוקות. נישקתי אותם. הרגשתי טוב יותר. ליתר ביטחון, בכל זאת הורדתי את הקאפקייק עם צ’יפס ברוטב טרטר (כשאני עצובה, אני מכינה לעצמי ואוכלת לבד אוכל מיושן. זה עוזר לפעמים).
תמיד הייתי בחורה של צ’יפס. ואם אפשר לטבול אותו במשהו, עוד יותר טוב. לא שאני מתנגדת לקטשופ, אבל רוטב טרטר, או איולי שמנוני של מסעדות סטייקים, הם הרטבים שאני באמת רוצה לטבול בהם צ’יפס.

צ’יפס מעולה באמת, פריך בחוץ ורך בפנים, צריך לטגן פעמיים. פעם ראשונה בשמן בטמפרטורה נמוכה, ופעם שנייה אחרי קירור בטמפרטורה גבוהה. הבעיה היא שמדובר בהרבה עבודה, וכשאת זקוקה באמת למזון שירים אותך מהפח הרגשי שאליו נקלעת, את לא במצב הנפשי לכל ההכנה הכרוכה בכך. בכל זאת, במצבי קיצון רגשיים אני עדיין מעדיפה להכין צ’יפס מליגה ב’ מאשר לא להכין צ’יפס בכלל, ולכן טיגנתי מקלות גדולים של תפוח אדמה, עם הקליפה, במהירות ופעם אחת בלבד בסיר עם שמן רותח, זריתי מלח ואכלתי אותם במיטה, מכוסה כמעט לגמרי, טובלת אותם בטרטר־חירום (אני מערבבת מיונז עם חרדל, עשבי תיבול ושום. מלא שום), וחשבתי שטוב, לפחות יש לי את העבודה שלי. העבודה האמיתית שלי.

העבודה שלי:
מדי לילה בשעה אחת־עשרה משודרת “נטע אוכלת”, תוכנית הרדיו הקולינרית שלי. או “של ישראל” כמו שהיה כתוב פעם, בקטן, על שלטי החוצות של התחנה, בפעם היחידה שבה אישרו גם לי להופיע על שלט.

עמדתי בשורה השלישית עם סלסילת פיקניק שמתוכה בצבצו צרור מנגולד מרוסס במים, אשכול עגבניות ובגט, שבגללו הוחלט שאצטלם במראה פריזאי: ליפסטיק אדום, ז’קט עור קטן מעל חולצת פסים, והפוני החום שלי – שיצא איכשהו חלק בצילום, אף על פי שהשיער שלי בדרך כלל גלי – מציץ תחת כובע ברט. כל אלה הופיעו חלקית בלבד בצילום הסופי, מאחורי הכוכבים האמיתיים של התחנה: גד ורענן, צמד המגישים שמחזיקים את תוכנית הבוקר בהצלחה מסחררת כבר למעלה מעשור, צביקה “האמת עוד תצא לאור” כספי, העיתונאי הקשיש שעושה את הצהריים, הרופאים, התזונאיות, שדרני הספורט, הפסיכולוגית עם העצות להורים נבוכים, ומאחורי כל זה – הברט, עגבנייה וחצי מהפוני שלי.

בתוכנית מתארחים שפים ומומחים קולינריים, ואנחנו אוכלים, משוחחים ונותנים מתכונים, אבל בעצם, אנחנו מדברים על החיים. זה הכישרון האמיתי שלי. מדובר בתוכנית שהיא מעין “ציפורי לילה מבשלות”. אנחנו מדברים גם על אהבה ועל זוגיות דרך הפריזמה של האוכל. “כל מה שנכון בחיים, נכון גם במטבח” זה המוטו הרשמי שלי. אנשים חושבים שברגע שהמיקרופון נפתח אני יורה את המונולוגים השנונים שלי כלאחר יד, אבל האמת היא שאני עובדת עליהם בשקדנות שעות ארוכות לפני השידור, גם עכשיו כשאני כבר מיומנת. אז התפרסמתי קצת כמי שיודעת ללחשש את זה בלילות וכמי שמרואיינים נפתחים בפניה. מאחורי המיקרופון אני אמיצה ודי פתוחה. בחיים שבחוץ קצת פחות.

קוראים לתוכנית “נטע אוכלת” מפני שזה מה שאני עושה רוב הזמן, לפרנסתי וגם לרווחתי האישית. מאז שהייתי קטנה תמיד אהבתי להכין אוכל, וגם לאכול. לא תמיד במידה שווה של הנאה. לפעמים שאבתי מהאוכל כוח, לפעמים סיפוק, לפעמים גם נחמה. אבל, בואו נסכם כבר עכשיו, אוכל לא יכול לפתור בעיות. לא באמת. אכילה לא מסוגלת להקהות כאב. הייאוש פשוט נעים יותר, לעתים, עם משהו טעים לצדו. אז אני אוכלת בעיקר כדי לשמוח. מעבר לכל רגש אחר, אוכל פשוט משמח אותי. אפילו מרומם.

ככה אני מגיל חמש, אני חושבת, הגיל שבו הגיתי והכנתי את המתכון הראשון שלי: עוגת ביסקוויטים עם ענבים וקצפת. יותר מזה לא אלאה אתכם בשורשיה של אהבת האוכל שלי. אני יודעת לבשל. אני יודעת לאפות. אני משתמשת בזה לעתים לבטא את הרגשות שלי. זה הכול.

בעבודה, אפשר לומר שאכלתי את דרכי לפסגה, רק שהפסגה שלי היא תוכנית אוכל אישית, מצליחה באופן סביר, ברדיו האזורי. זה לא הרבה ולא מעט בתחום הזה בארץ. בגיל שלושים ותשע זה… בסדר, אבל כבר על הקצה. חוקי גילנות לא כתובים, אבל נוכחים, החלו מסמנים לי מכל עבר שעכשיו כנראה ההזדמנות האחרונה לעשות את הצעד הבא שלי. שאם את לא מתקדמת עכשיו עוד קצת למעלה, עוד רגע זה כבר לא יהיה אפשרי. התחושה הפנימית שלי היתה שיש עוד כל כך הרבה לפנַי. שעוד לא עשיתי חצי ממה שאני יכולה, שעדיין לא מימשתי חצי מהכישרון שלי. המציאות סביבי, מצדה, המשיכה להוכיח לי שוב ושוב שדלתות רק הולכות ונסגרות ככל שאת מתבגרת בעולם העבודה, ופחות ופחות נפתחות. אני יכולה לנצח את זה, חשבתי לעצמי בפעם המי־יודע־כמה.
לעסתי עוד קצת צ’יפס וניסיתי לנחם את עצמי: העובדה שהגעת לקו הסופי, עשית אודישנים להגשת תוכנית טלוויזיה בלי ניסיון קודם בתחום, עם כל יתר האנשים המנוסים האלה, זה שאת מתחרה מולם והגעת עד הלום, זה כבוד. כן. כבוד בכלל להיות מועמדת וכל הבולשיט הזה.
ובאופן מפתיע, הצלחתי להירדם.

22 בספטמבר, יום חמישי, 6:28
בוקר. בהיר מדי, אם תשאלו אותי. אכלתי ארוחת בוקר ליד הדלפק במטבח שלי: טוסט מחלה מתוקה עם איקרה – כן, ביצי דגים על הבוקר, מהדברים האלה שאת גדלה לאהוב – ופרוסות עגבנייה עם מלח, והבטן שלי התהפכה כאילו יש לי דג בפנים. ואז עוד פעם. למה, שאלתי, למרות שידעתי. עלבון. בכל זאת עלבון. וכנראה זה מה שצורב עכשיו בפנים, מעורבב קלות בחרדה קיומית מדרגה בינונית.

אבל לא התעכבתי על זה יותר מדי. הייתי צריכה להתחיל את היום.


7:00
“בוקר טוב, לחמניות רכות שלי.” נישקתי את לחיו החמה של עידו, ואז את זו הקטנה יותר והחמימה לא פחות של דניאל, הילדים שלי, בני ארבע וחמש וחצי. כל עוד הם מסכימים, אני מנשקת. שניהם, גושי בצק רכים ומתוקים, היו עדיין מצונפים במיטות, ובזמן שקמו, עידו מתוך מצעים של ריאל מדריד ודניאל מתוך מצעים של הסרט “מכוניות”, החלטתי: היום הכול יהיה כמו שצריך. האכזבה הזאת – היא לא תיגע בי.

שגרת הבוקר שלנו (הלבשה, הכנת ארוחה, מתן תמיכה רגשית, מילוי קופסאות האוכל לגן במזון בריא, מגוון וראוי למעמד, הגעה לגנים בלי לאחר והקלאסיקה של כל הזמנים – שלושתנו מחפשים בקדחתנות, רגע לפני היציאה, אחר נעל הספורט השנייה) דווקא מתנהלת בהצלחה בדרך כלל.
בשנים האחרונות, בימים שהילדים איתי ולא אצל ג’נגו, אני עושה את זה לבדי ארבעה בקרים בשבוע והכול, באמת, ממש בסדר. אפשר להגיד שאני מתמודדת. אלא שאז, בפעם השלישית: פליפ־פלופ בבטן. למה? האם זה רק הכישלון מאמש? משהו אחר?

לא ידעתי, ולא היה לי זמן להתעכב על זה. כי כשהילדים כבר ישבו מוכנים מול צלחות שעליהן משולשי טוסט עם גבינה נמתחת, מלפפונים בעלי קליפה מפוספסת ושתי כוסות שוקו ליד, ולי נותרו בדיוק עשרים הדקות שלהן אני נזקקת כדי לצאת לרחוב כשאני נראית כאדם חי, כלומר מאופרת, אמר פתאום עידו בגאווה לא מוסתרת, “אמא, ביום שישי אני אבא שבת!”
בחייה של כל אם עובדת יש רגעים שבהם היא מרגישה שלמרות הכול, היא ניצחה. שהיא צלחה את כל מטלות השבוע – כיציר אנוש, כאישה, כבת, כהורה, כאורגניזם חי שגם מצליח לתפקד איכשהו ביקום הזה המסובך, המורכב ממיליון ואחד דברים שצריך לעשות. זה לא היה אחד מאותם רגעים. למעשה, אם הייתם מקשיבים היטב, יכולתם לשמוע את מגדל הגאווה התקתוקית שבניתי בעמל רב קורס באותו רגע.

ביום ראשון, כשרק התמנה לתפקיד, הבטחתי, תחת לחץ לא מתון מצד הצוות, שעידו יגיע לגן בשישי עם ארבעים מאפינס שוקולד מאפה ידי, חצי מהם נטולי גלוטן. רשמתי את זה ביומן כמשימה לביצוע בחמישי בלילה (כל הלילה. מדובר בארבעים יחידות נפרדות, ואז צריך לצפות אותן. זה בסדר, אין לי כרגע חיי חברה עשירים במיוחד). אלא שייתכן כי לאחר שנחתמה בינינו עסקת המאפינס, דורית הגננת הוסיפה: “אבא שבת גם צריך להביא חומרים לבצק של החלה. תביאי לגן קמח, שמן ושמרים עד יום חמישי. בשמונה וחצי בבוקר. לא לאחר.”

ובכן – יום חמישי בבוקר זה עכשיו. יש שמן, יש קמח, יש תורה. אין שמרים בבית. כמי שנתנה לרשויות הגן את המתכון, הייתי צריכה לזכור. ואני לא יכולה לפשל כאן. הבן שלי יפריש חלה בכבוד (מה גם שאני מפחדת קצת מדורית הגננת. באופן חיובי, אבל מפחדת).

אוקיי. אין סיבה להילחץ. נצא עכשיו, אקח אותם לגנים, אקנה את השמרים ואביא לגן עד שמונה וחצי. לא סיפור גדול. רק דבר קטן: אני לא אספיק להתלבש לפני. לא נורא. מה כבר יכול לקרות?

7:46
הורדתי את הילדים בגנים בזמן. תמיד תחושה של ניצחון קטן. טסתי לסופר, נכנסתי אליו חסרת נשימה. חטפתי את השמרים מהמדף. כל זה כשאני עם הפיג’מה. לגבי הפיג’מה: היא לא היתה מהסוג התקני שאמהות שיקיות שהן לא אני מסתובבות איתו ברחוב בבוקר. זאת היתה טי־שירט ירוק־בקבוק ארוכה – בשבילי, מבחינת הגובה, טוניקה – שג’נגו שכח פעם בבית ועליה הודפס בעבר הרחוק ודהה מאז לשורת אותיות מתפוררת, סיום קורס מ”כים כושר מוגבל הקורס נגמר החגיגה נמשכת. היא היתה רכה ועוטפת ולכן לבשתי אותה, שוב, ככותונת, בטרם שקעתי אחרי מאורעות האתמול לעוד לילה לוהט שביני לביני, כולל יותר מדי צ’יפס וסדרות. ואז גם יצאתי איתה מהבית. די חבל, במבט לאחור. אם להיות הוגנת, חלפו הימים שבהם הייתי יכולה לצאת בבוקר נטורל כמו שאני ולהמם את הנקרים בדרכי.
אני בת שלושים ותשע, כאמור, כך שחלק מהזמן, נאמר לכמה רגעים מדי פעם, כבר פחות חשוב לי להמם את הנקרים בדרכי. בחלק אחר של הזמן זה עדיין חשוב לי מאוד, כך שאין לדעת מה יֵלד יום. בימינו אנו מראה סביר מצריך עבודה של חצי שעה בבוקר לפחות, בעוד שהפיכתי למהממת תחייב סדרת פעולות של כשעתיים וחצי לפחות, על ידי אנשי מקצוע מובילים בתחומם.
בכלל, גיל שלושים ותשע הוא גיל מוזר. במשך היום את עמוסה כל כך, וכשהערב מגיע סוף־סוף את עשויה למצוא את עצמך משתוקקת – במידה זהה של ערגה, למרבה האימה – לסרוג במסרגה אחת שמיכת טלוויזיה מול בינג’ של סדרה, או להעביר לילה של סקס סוער עם גבר מסתורי. מיותר לציין שהדבר שהכי חששתי ממנו היה, כמובן, תהליך בלתי־הפיך של הדדה.

אתמול, כאמור, בחרתי בתפוחי אדמה. עם החולצה, שחוץ מהדאחקות של החבר’ה מהקורס של ג’נגו התנוסס עליה גם כתם שוקו שהשפריץ בזמן שמזגתי אותו לכוסות.

וכך הסתובבתי לבושה בדבר הזה שבנוסף לכול גם הבליט לי את הכרס (על כך, בהרחבה, בהמשך. אני רק יכולה לומר שתמיד, אפילו כשהייתי צעירה ודי רזה, היא היתה שם, הכרס. כל האיברים שסביב היו מונחים אז כמו שצריך, ורק הבטן, תמיד הבטן הזאת, באמצע. כשאנשים מתארים אותי הם אומרים: היא בחורה קטנה. חמודה כזאת. כמו ילדה. ואז הם מנמיכים קצת את הקול ושואלים, היא שוב בהיריון? אני מתאמנת מדי פעם בניסיון להיפטר ממנה. גם המונח “קבוצת שקילה”, צירוף המילים המפחיד ביותר בעולם, אינו זר לי. אני חיה עם הכרס שלי במאבק תמידי שמטרתו השטחה, ובאותה הזדמנות מנסה גם להיפטר משיפולי הצד שלי. בינתיים, ידה של תאוות האוכל שלי על העליונה. שניהם, כרס וש”צים, עדיין שם).

בכל מקרה. עם השמרים, הטוניקה, טרנינג שידע ימים טובים יותר (כשעברנו למאה העשרים ואחת) וגוּלגוּל מהסוג הלא אלגנטי לראשי, התייצבתי בקופת העד־עשרה־מצרכים. וכך עמדנו שם, כמו בכל הסיוטים הקלאסיים וכמעט בכל קומדיה רומנטית שנכתבה ביקום, אני והגולגול ומינימום כבוד עצמי, כשראיתי פתאום מולי דמות בהירת שיער, לבושה טי־שירט שחורה וג’ינס שחור, נעה לעבר הקופות היישר מהמעבר שבו מוכרים מזון לכלבים.

ראיתי, כפי שהתברר לי במהירות בזמן שמכתש קטן נפער לי בבטן, את אודי. אודי – כמו במשפט אודי־אהבת־חיי־לשעבר. זה שהיה פעם הצפון, הדרום, המזרח והמערב שלי, וכל זה. אודי, שלא ראיתי שש שנים. אודי המקסים מכולם. אודי המניאק.
מחשבה ראשונה: לברוח. את ג’יפה! מחשבה שנייה, מעט צלולה יותר: אין לאן. הוא מתקרב. הוא מחייך. הוא פה.
אתם בטח מתארים לעצמכם שבשש השנים האחרונות יצא לי לראות הרבה בחורים עם מבנה גוף דומה לזה של אודי, כלומר חתיך לא מוגזם אבל כזה שאת עדיין מסתכלת עליו כשהוא בסביבה, לובשים טי־שירט שחורות דהויות במידה ונועלים סניקרס מעודכנות, ולרגע ירד לי הלב עד אמצע הבטן ואז הוצפתי בהכרת תודה, כי בסוף זה לא היה אודי.

אלא שעכשיו, ב־7:50 בבוקר, זוהר ועם בלורית מתבדרת ששערה לא נגרעה ממנה כל השנים האלו (הם לא מאבדים שיער בלונדון? זה משהו פה אצלנו? בשמש? במים? בממשלה?) זה כן היה אודי.
נהיה לי חם. מבחוץ ומבפנים. הגברת מאחורי, עם שרשרת הפנינים והכלב הקטן מדי בתיק, הסתכלה בעניין. נשמתי עמוק כל כך שנראה ששמעו אותי עד החסות ואמרתי לעצמי: תזדקפי ותחייכי, כי את כבר לא יכולה לברוח. אז עמדתי ישר ואודי אמר “היי” בקול רך אבל חרוך קצת, הסיט בלורית מהעיניים (הוא בן ארבעים ואחת! זאת תנועה שהיינו עושים בחטיבה, אחרי צפייה מוגזמת ב”בוורלי הילס 90210″), הסתכל לתוך עיני ושאל, “אפשר לחבק אותך?”
נשארתי קפואה. הוא התקרב ונתן לי נשיקה על הלחי. אלוהים שיעזור.
הוא נראה מחו”ל. הוא נראה טוב. מה זה, הוא עשה משהו בַּפּנים?
בלב: “הצילו.”
במציאות: “שלום.” שיט, הוא התייפה איכשהו.
ואז גם: “היי,” באיזה חיוך שהצלחתי לחלץ. ספק עווית.
“מה את לובשת?” יש דברים שלא משתנים, אודי מבחין בפרטי לבוש ובמקורם, “חולצה של ג’נגו?” הוא ביטא את ה”ג’נגו” במבטא דרום אמריקאי שמושך את ה”גו”.
“כן, אבל אנחנו כבר לא ביחד.” למה אמרתי את זה?
באמצעות אותן עיניים בירוק בהיר שידעו פעם להמס את כל איבריי הפנימיים כגלידה ביום קיץ חם, תסלחו לי על הקלישאה, הוא המשיך והביט היישר לתוך עיני נטולות הקונסילר. הביט, וכאילו לא חלפו שנים מאז שאמר לי שלום ותודה על הכול ושלח אותי לשנה של שיברון לב, שממנו ניסיתי להשתקם באמצעות מערכת יחסים אחרת ועל ידי ימים רבים של אכילת שוקולד במיטה.
“מה שלומך?”
“מעולה.” עדיין קפואה. התור התקדם ותורי הגיע. הנחתי את השמרים על המסוע. אודי הציע לשלם. הוא תמיד היה מציע לשלם. מה פתאום, סירבתי ושילמתי בידיים רועדות. עוד פליפ־פלופ בבטן. מקורו ברור עכשיו. אודי, שעוד לא הספיק לקנות כלום (למה בעצם הוא כאן?), התקדם לצדי בשקט. היה אפשר לחתוך את המבוכה בינינו בסכין לחם.

עכשיו עמדנו מחוץ לסופר. השמש קפחה. זה הרי ספטמבר. אני עדיין עם הטי־שירט המכוערת.
באיוולת: “מה… אז מה אתה עושה פה?”

“באתי להורים שלי לחג. נחַתי בחמש בבוקר. וגיליתי שלכלב של ציפי – יש לה כלב חדש – נגמר האוכל, אז קפצתי לקנות לו.” ציפי זו אמא שלו. האישה שמכינה, אגב, את עוגת הגבינה פירורים הטובה בישראל. היא גרה שני רחובות מפה. אני פוגשת אותה לפעמים. אנחנו מתחבקות ומתעדכנות קצת, אבל תמיד הקפדתי לא לשאול יותר מדי שאלות.

“אני פה לבד. זה קצת מסובך.” (רגע, אז איפה אגרול, אשתו?)

אני לא רוצה לשמוע על התסבוכות שלך. אני מתה לדעת למה באמת אתה פה. לבד. אני רוצה להישאר לדבר איתך עוד קצת…

“טוב. אני חייבת ללכת.” בינינו, לא הייתי חייבת. מה שהייתי חייבת זה להתקלח.
“מה הטלפון שלך? תכניסי לי את המספר.” הוא הושיט לעברי את המכשיר שלו. הכנסתי.
ואז הוא התקרב אלי ונישק אותי שוב. פשוט הניח את השפתיים שלו על שלי, ולרגע קצר הן נפגשו ועמדנו כמה שניות בשפתיים מוצמדות. ואז הוא התווה, עדיין צמוד, צורת נשיקה קלה על שפתי, לפני שניתקנו.

פאק. זה היה נעים מדי. השפתיים שלו היו רכות כל כך.
גמגמתי ביי וטסתי לאוטו.
8:12

זה קרה, פגשת את אודי, חשבתי. במפתיע – לאו דווקא בעצב מוחלט. במוחי הרי כבר כתבתי מאות פעמים את התסריט הפופולרי שלעולם לא יופק – מפגש עם האקס שבו את יוצאת כשידך על העליונה.

שלי הלך ככה: אני פוגשת את אודי בחלוף כמה שנים מפרידתנו. הלוקיישן המועדף הוא בר של מלון סקסי בחו”ל, שבו אני שוהה בענייני עבודה. הוא נראה סביר, אבל ברור שמצבו המנטלי וגם המראה הידרדרו מאז שאנחנו לא ביחד. השיער הקליש ובאופן כללי הוא די מדוכא, כאילו משהו משמחת החיים שלו אבד לנצח. אני, לעומת זאת, נמצאת בשיא תפארתי, ובעיקר בפסגת הצלחתי המקצועית, מפני שהפרידה רק חיזקה אותי ובנתה אותי מחדש. ואני גם לבושה מושלם. המפגש מתפתח לכך שאודי נוכח בטעותו המרה, מתוודה שהוא עדיין מטורף עלי, ואחרי שאני מעניקה לו, לגבר השבור אך עדיין לוהט הזה, לילה של סקס רחמים לזכר ימים עברו, אני מתרחקת ומתעלמת ממנו למשך פרק זמן ממושך, שוקלת אם לאפשר לו את הדרך חזרה אל לבי. רק אחרי שאני מעבירה אותו מסע ייסורים, שגם במהלכו אני נראית מעולה, אני מקבלת אותו מחדש, בתנאים שלי.

החלק של ההצלחה המקצועית? בסך הכול בסדר. כלומר, על מי אני עובדת? קיבל בומבה רצינית אתמול בערב. המראה שלי? טוב, מן הידוע הוא שמפגש עם האקס חייב להתבצע כשאת במיטבך הזוהר. מן הידוע לי מעתה ועד עולם שעמדתי עכשיו עם כפכפים בסופר, במראה כללי של סחבה, כשאודי פשוט הופיע שם וזהר. ויש עוד משהו, גרוע יותר.

מר אל, כאן נטע, מבינה עכשיו שזה נכון מה שאומרים על גברים שמתבגרים. בניגוד אלי: אודי השתבח.

9:00
הבאתי את השמרים לדורית הגננת, הלכתי הביתה ושרפתי חציל על הגז. במשפחה שלנו, כשאת לא יודעת מה לעשות, את שורפת חציל. חורכת את קליפתו המבריקה תוך שאת מנקבת חורים בבשרו. אנחנו, בחציל ננוחם. לסבתא שלי, למשל, היה מתקן מתכת שטוח שסבא הכין לה וישב קבוע על הכיריים אצלם בבית, מוכן בדיוק למטרה הזאת, והיא הרבתה לחרוך חצילים ולהכין מהם את הסלט האלוהי שלה. אז חרכתי והרהרתי במצב בקדחתנות עד שקרבי החציל שהשחיר מכל הצדדים כבר היו לבנים מבפנים. הורדתי את העוקץ הירוק ופתחתי אותו, עומד, לשני חלקים. גרפתי את בשרו הלבן והמהביל בכף, קצצתי דק בסכין חדה, הנחתי בקערה. בשלנית אחראית היתה משאירה עכשיו את החציל להגיר נוזלים במסננת, השיטה הטובה ביותר לקבל חציל נטול מרירות, כך אומרים. מעולם לא הצלחתי להמתין לחציל. אין לי טיפת סבלנות ואני גם אוהבת סלט חצילים חם. אז הוספתי שמן ומלח, שום קצוץ, טיפה סוכר ומעט מיץ לימון ומיונז, ערבבתי וטעמתי את זה בכפית, חם־חם, מתוך הקערה. את מה שנשאר הנחתי על פרוסת חלה ואכלתי. נרגעתי קצת. טוב, נעבור הלאה.